אחרי שדיברנו על אסטרטגיות של ילדים – על הנסיון שלהם בעת מריבה לקחת את המבוגר האחראי ‘לצד שלהם’
ועל מקרים מסוימים שבהם אחים משתמשים ב’ילד המועד’ כדי להשיג עוד תשומת לב – נדבר על תגובות.
דע מה שתגיב
אחרי שחבשנו את הכובע השופט, ביררנו מה קרה, מי התחיל ומי חימם, מי הרים יד ומי נשך, עלינו עתה להגיב בצורה נכונה.
וכאן ישנה נקודת פתיחה חשובה מאוד: להגיב בהתאם להתנהגות של הילד ולא בהתאם למה שנגרם ממנה.
אם למשל הילדים השתובבו, רצו לכאן ולכאן ואחד דחף את השני. אם הילד הנדחף נפל ונפצע, אנחנו נגיב בחומרה רבה, ושבעתיים אם הוא מדמם ובוכה וצורח.
אם אותה דחיפה הייתה מסתיימת בהתגלגלות קטנה על השטיח והמשך המשחק בצחוק מתגלגל, אנחנו אפילו לא נטרח להרים את המבט מהגמרא או מהמסך.
אז כשהילדים יודעים מה מותר ומה אסור והם עברו את הקווים האדומים, אנחנו צריכים להתעלם מהתוצאה ולהתייחס להתנהגות.
אם הילד דחף ולא קרה מכך כלום, זה לא אומר שאפשר לדלג על זה ולדפדף הלאה בחדשות.
ומנגד, אם התרחש משהו איום וקיצוני כמו פציעה, הילד שהשתובב לא צריך לקבל על הראש את כל קיתון הלחץ והעצבים שלנו.
ילד שזורק משהו, התגובה שלנו תהיה שונה לחלוטין אם הוא פגע במישהו או לא.
וכאן האבסורד, האם אנחנו שופטים אותו לפי רמת הצליפה שלו?
זה לא הענין. אנחנו מחנכים אותו להתנהגויות נכונות, לא להתחמקות מצרות והסתמכות על מזל.
חינוך בימי קורונה:
שמרו על שגרת שינה קבועה כבסיס ליציבות ונורמליות של הילדים.
השתדלו לשמור על סדר יום ככל האפשר.
הילדים זקוקים למבוגר אחראי ש’יגיד להם מה לעשות’ ויקבע גבולות ברורים.
זה חיוני לנפש הילד, בעיקר בזמן לא ברור שהם לא מבינים את משמעותו.
