כולם בבית, והמלחמות מתחילות. על המחשב, על הצעצועים ועל התור לזום. כמו גפרור שפוגש ערימה של זרדים, כך מריבה בין הילדים מלהיטה את הבית כולו. מלחמת אחים במובן הזוטר ואנדרלמוסיה של ממש.
ב80% מהמריבות הללו הילדים ינסו לגייס אותנו לאחד הצדדים, מה שגורם להם לשלוף נשקי יום-דין ולהלהיט את הגזרה עוד יותר. אם תשימו לב ותבחנו את זה, העוצמות של התגובה משתנות לגמרי בין מריבה ב’דלתיים סגורות’ – בין האחים עצמם כשההורים לא באזור – לבין מלחמה לעיני המבוגרים האחראים.
במריבה בין האחים בלבד, הצד הפוגע והאשם ש’התחיל’ ינסה לצמצם נזקים ולסגור את הסיפור לפני שיגיע ל’רשויות’. הוא ירגיע ויפייס את האח הנפגע, והנפגע מצידו יתפייס בקלילות יחסית. לעומת זאת, כשאנחנו באזור, מריבה כזו תהפוך לדרמה מטורפת.
ואז אנחנו בקונפליקט, נוטים לחבוש את כובע השופט והבורר, לחקור ולדרוש מי צודק ומי לא, מי התחיל ומי נגרר ומי הרביץ ומי נשך.
מאחורי הקלעים
הנקודה הראשונה והכי חשובה, היא לבטל דעות קדומות. נכון, מי כמונו מכיר את ילדינו, הרי כשאנחנו שומעים בכי מהחדר אנחנו יודעים בדיוק מי הרביץ ומי התחיל, יש הילדים המועדים יותר.
כי לא רק אתם יודעים שיש לילד המועד פתיל יותר קצר, גם אחיו האחרים יודעים את זה. ובחכמה ועורמה ילדותית והם מציתים את הפתיל. אנחנו שומעים בכי בחדר, רצים לשאול מה קרה, ‘הוא הרביץ לי’.
אם נבדוק את זה יותר לעומק, יכול מאוד להיות שנגלה שהאח או האחות הזיזו לו את המשחק מהמקום במטרה להתסיס אותו ולגרום לו להרביץ. זה אולי לא נשמע הגיוני, אבל ילדים רבים עושים זאת כדי להשיג עוד תשומת לב. הם מציקים לאח המועד, הוא מרביץ, הם בוכים ואז אבא ואמא באים להרגיע אותו, מתייחסים אליו יפה ונותנים לו שוקולד. יש בזה הנאה מההתרחשות, בונוס של יחס ותשומת לב וגם קצת שמחה לאיד ואקשן, מה רע..?
אז פה אני אומר, לזוז מהוודאות הזו ש’אני יודע מי הרביץ ומה קרה’, הרבה פעמים זה מכשול שמציבים בפני אותו ילד ודווקא הוא זה שצריך את העזרה ולא את החינוך.
בפרק הבא: דע מה שתגיב תגובה נכונה להתנהגות ולא לתוצאה.
