אדר שמח?! עצוב?! בואו לרגע נהיה כנים..

משנכנס אדר… תענוג. אנרגיות בשמים, ריקודים, אש בעיניים, לחיים עד בלי-די. התוועדות מרוממת. אבל מה, חצי שעה אחר כך נכנסים הביתה וחוזרים למציאות. הילדים בשלהם – רבים, מתוסכלים, האשה מתלוננת שאתה לא בבית. בלאגן..

ואז, התסכול עולה והבילבול חוגג… שמחים לרגע ואז בום טראח, חזרה לחיים האמיתיים. לא רק אחרי התוועדות, זה קורה גם בטיול משפחתי, חגיגת יום הולדת או מאורע משמח. התסריט חוזר על עצמו שוב ושוב ומעלה תחושות קשות.

ההבדל בין מי אני ברגעי השמחה, לבין מי אני ברגע שאחרי – מוביל לשאלה הנוקבת: מי אני בכלל?

אני מרוצה מהנישואין 'והכל בסדר'… או מתחרט על הרגע שבכלל נכנסתי לכל הסיפור הזה… רואה ערך עליון, ממצה ומספק בגידול דור העתיד – או מרגיש עול כבד מנשוא. מעביר את הזמן עלי אדמות, או ממלא שליחות ותכלית. 

פורים ממחיש את הדילמה בכל-כך הרבה צורות. תחפושות לילדים ומשלוחי מנות מהודרים – בגיל ובשמחה?

או בגיל ורעדה מהעשירי לחודש הבא? מחובר או מנותק רגשית. חי חיים על מלא, או — 

אמנם לא כל יום פורים, אבל השאלה שהוא מציף בכל-כך הרבה לבבות, קיימת כל השנה:

במילים פשוטות וכואבות – השאלה שכולם מפחדים לשאול את עצמם:

למה בכלל להתחתן? למה בכלל להחזיק חיי נישואין?? זה כל כך קשה, כל כך מורכב… למה?! 

 

•

חבר טוב, הוכיח לי לאחרונה איך שכל הבדיחות הטובות באמת, הם על זוגיות… הדאחקות הקורעות ביותר… 

הרי כולנו רבים, מלבים מתחים, מדגישים פערים, צוברים כעסים… ובכל זאת, חפצים בזוגיות שתעניק לנו רבדים עמוקים ומשמעותיים.
אז במציאות כזאת, מה המניע האמיתי שלנו להחזיק מעמד? להשקיע?

הפחד ממה יאמרו, החשש מעתיד הילדים, הרעד מתשלומי המזונות – במקרה הקיצון של גירושין, חלילה וחס – כל אלו סיבות צדדיות והם בוודאי לא מה שיחזיק קשר אמיתי, בונה ואכפתי.

"אני לא רוצה להיות לבד, הבדידות יותר גרועה מהתמודדות בזוגיות…", "אני נשוי, רק בשביל הילדים! הם אהבת חיי…" או "זה מצווה להתחתן, זה רצון הרבי…" – כל אלו תשובות לקוניות, שיש בהם שפע של אמת, אבל לא נוגעות בנקודה.

לא פעם השאלה, התמיהה, נשארת חזקה יותר מכל מענה – אז בוודאי שלא אתיימר לתת מענה בלתי ניתן לערעור, אלא רק להציף, לשתף, ולהביא את כולנו למקום טוב יותר.

הנקודה הבאה לא פשוטה לעיכול: כנראה שרובנו לא מתחתנים מתוך בחירה אמיתית או הבנה עמוקה, אלא מתוך צורך, ייתכן שאף מתוך פחד, או רצון למימוש עצמי. ללכת בתלם ולהפגין הצלחה בעולם תחרותי.

תחשבו על זה – זה מטלטל.

שהשמחה מתפוגגת – והמציאות נשארת. אז, יכולה להתעורר שאלה מסוכנת: אולי זאת הייתה טעות? אולי אין הצר שווה בנזק המלך? אולי המצוקה לא שווה את ההשקעה האדירה שצריך כדי להחזיק קשר פנימי וטוב??

 

•

זהו סיפורו של שמוליק, חבר טוב בעל עסק מצליח, אדם שהרבה מאיתנו היו רוצים להיות במעמד שלו –  חברתית, משפחתית, כלכלית. 

וכך הוא מספר: 

‏היה זה לפני חודש ימים. חוויתי משבר עמוק, מהסוג שקשה לצאת ממנו. משוש חיי, הפך לאבל ומכאוב. חוסר תקשורת משווע, פערים אדירים ביני לאשתי, אכזבה וייאוש שכרסמו עד עצם הנשמה. תחושה שהנה, החיים עומדים לעצור מלכת. אין תקווה.

כנראה ניצוץ תקווה גרם לי בכל-זאת ללכת לטיפול, ושם, בפגישה, הגעתי לצומת דרכים מהדהדת. 

אולצתי לענות על שאלות משמעותיות מאוד:

– האם יש בך כוח לבחור לעצמך חיים, להתמודד עם ההחלטה ולהגשים אותה? 

זאת כבר לא רק שאלה של המשך חיי נישואין חסרי-חיים, למול תהליך פרידה ברבנות, זה האם אתה מנהיג או מונהג. שולט או נשלט. לא על-ידי אחרים, אלא על-ידי מאוויים פנימיים.  

– ובנוסף, האם לא הגיע הזמן להחליט איזה משקפיים אתה חובש כאשר אתה מסתכל על החיים מסביב? איך אתה רואה את החיים שלך?

נכון, לעיתים הכי נוח והכי טבעי לראות את השלילי, את הקשיים. החוויות השליליות נצרבות בתודעה, הן מלוות את חיינו לאורך זמן. אולי לתמיד. ואילו החוויות הטובות? הם פורחות מהזיכרון מהר… כך בורא עולם יצר אותנו… 

השאלות, כמובן, הותירו אותי מבולבל וחסר אונים. כבר לא נותר בי כוח לחזור לשגרה, לראות שוב את האתגרים בבית… אפוף מחשבות, יצאתי לטיול ביער. לתת דרור לנפשי… (נחל ראש פינה, בדרך לצפת, אם אתם שואלים. חפשו בוויז…)

שם, מתוך שלוות הנפש, באוויר הפתוח, נפל לי האסימון:

אפשר גם אחרת. אפשר לגשת לחיים מתוך הקשבה, הכלה, סקרנות, תשוקה, והתמסרות…

בידי הפקיד הקב"ה חלק מוחשי מהבריאה שלו, חלק מהיצירה האלוקית. באפשרותי להיות שותף שלו, לפאר את היצירה – להשקיע בילדים, להשקיע בזוגיות, להשקיע בעצמי. גם אני הרי חלק מאותה יצירה – כוונה עליונה.

אין יותר אושר מהקשבה פנימית, התקשרות לזולת, והתמסרות עמוקה. כל הרווחים הצדדים, ההנאה, המשמעות, הילדים – חשובים. הם מעניקים לנו כוח לעשות את העבודה – אבל הם לא התכלית.

עמדתי נפעם בנופי עד של צמחיה מדהימה, צועד בין סלעים, מטפס, מתקדם, ומצאתי את עצמי אומר: יש לי את היכולת לבחור, אני ורק אני, מחליט איך להסתכל על הדברים!

זה לא תלוי באף אחד אחר! לא במצב, לא באתגרים ובטח שלא באנשים אחרים.

•

חשוב להדגיש:

ההחלטה לא משנה את המציאות. ייתכן שהקשיים ישארו בדיוק אותו דבר. אתה גם לא תשנה את עצמך כל כך מהר, ולא סביר שהבנקאי יתקשר אליך מחר בחיוך גדול… ובכל זאת, ההסתכלות שלך על החיים יכולה לשנות את הכל מהותית.

בחר לראות בצורה חיובית, באספקלריא מאירה, ואז תראה שהכל תלוי רק בך!

"וכל המקרים.. והקשיים.. הרי הם ניסיונות.. הם קיימים – כדי לרומם אותך!" כותב הרבי באגרת קודשו. 

כדי לרומם, להגביה, להביא אותך למקום טוב יותר – איזה כיף!

•

אז למה לתחזק נישואין? פשוט, חד וחלק – כדי לרומם את עצמך. זאת ההזדמנות שלך להתרומם, לשנות את נרטיב החיים.

דווקא הנסיונות, האתגרים, החיים הלא משעממים… הם המתנה הכי גדולה שיכולה להיות לך, מתוך הקשיים לעלות למעלה! זיכוך, במילים תורניות. 

•

לקינוח, שימו לב לצילום המצ"ב ממכתב הרבי. אישית, שמרתי את המכתב כשומר מסך מחזק ומכוון… 

הנה קטעים נבחרים:

ובהתבוננות קלה רואים אשר .. תלוי זה באדם הרואה והמתבונן ולא כ"כ בעולם אשר מחוצה לו.. 

אפילו אלו שהורגלו דווקא באספקלריא בלתי רצוי', הנה זה ביכולתם וממילא מחובתם וזכותם להשליט המוח שהוא צריך להיות חדור ביטחון בהשי"ת שהוא עצם הטוב ובטבע הטוב להיטיב, 

וכל המקרים הרי הם ניסיונות.. 

ובאם אין העניין נעשה, קרוב לומר שהסיבה לא העדר היכולת אלא העדר הרצון..

ויהי רצון אשר כמו שהובטחנו שהימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, והרי ההכנה לקיום היעוד היא עבודת האדם בהווה, הרי יהפוך כל-אחד-ואחד עולם הקטן שלו, ועל-ידי-זה גם הסביבה שלו וכל מקום שידו מגעת לסביבת שמחה ואור…

עד-כאן לשונו הקדושה. 

•

שמחת אדר אינה רק ריקוד. היא עבודה יומיומית, עם כלים, עם מודעות, עם הסתכלות בוגרת על החיים. לפעמים צריך חבר טוב. לפעמים הדרכה. לפעמים כלים מקצועיים. אבל מעל הכל – צריך לבחור. ובחרת… 

לבחור לבנות. לבחור להקשיב. לבחור לעבוד. ואולי זו השמחה האמיתית של אדר. להאיר את הסביבה.. והמשפחה.. וכל מקום שידו מגעת.. לסביבת שמחה ואור.

פורים שמח באמת!