הפער הכלכלי של משה ורחלי
רחלי מאוד מחושבת ועוקבת אחרי כל הוצאה, טבלאות אקסל, פנקסים, ממש נגד הלוואות, וחרדה ממינוסים. משה בעלה אוהב את החיים המחייכים, את כרטיסי האשראי הכל-יכולים ואת הדילים והסיילים.
משה גם בעד לעבוד עוד ועוד, שעות נוספות, ימי שישי, ואפילו פעם אחת יצא למשמרת במוצאי שבת. רחלי בעד לעבוד פחות ולהיות יותר בבית. ‘בשביל מה אנחנו עובדים?!’ היא אומרת לו, רק בשביל הילדים. אז תוותר על 200 ש”ח בחודש ותבוא להיות איתם.
קודם כל, להבין.
בבסיס הפער ביניהם עומדים הבדלי גישה עמוקים באישיות שלהם. לפעמים גם מהחינוך שקיבלו – באופן פוזיטיבי או נגטיבי, תעתיק שווה – או הפוך בדיוק – להתנהלות ההורים שלהם.
אולי רחלי מגיעה ממשפחה מאוד מחושבת, מאוד מדקדקת בהוצאתיה ונשמרת מחריגות? אולי משה מגיע ממשפחה לארג’ית, משוחררת, שלמרות שפה ושם נכנסו לחובות וצ’קים חזרו או נבלע כרטיס אשראי המשיכו לחייך? ‘לא נורא’. החיים זרמו הלאה.
הפער הוא לא רק גישה מושכלת לחיים, הוא גם יושב על מקום עמוק של חוויות. אצל החסכן זו החרדתיות ממצב כלכלי קיצוני, ואצל הפזרן אלו החוויות הנעימות מהחיים המאפשרים.
אנו לא נגד חוויות, אך כששני אנשים חיים בבית אחד עם 2 סוגי חוויות שונים ואף הפכיים, עליהם להכיר ולהבין איש את רעהו.
מה עושים? לא מגרשים זבובים!
כשוויכוח חוזר כמה פעמים באותו נושא, צריך לשבת לדבר על זה. לגרש זבובים זו לא השיטה, כי זבוב הוא נאמן וחוזר שוב ושוב.
עלינו לשבת ולרדת לעמקם של דברים מתוך שיח רגוע ופתוח. כל אחד מציג את העמדה שלו, לתת לשני להביע את כל דבריו, ואז פתאום מתחוללים קסמים.
משה ורחלי מבינים שזו לא רק עמדה, אלא חוויה, ובכלל זה לא כזה קיצוני. רחלי אומרת ‘דווקא אני בעד להנות מידי פעם, להקציב סכום לבזבוזים, שופינג וטיולים, ובכלל, אפשר לעשות כרטיס נטען של בנק הדואר..’
משה מגלה שרחלי חוששת ‘לשחרר’ כדי שהוא לא יפרש את זה כנתינת מקום לחוסר אחריות שלו וזה יתגלגל עוד כמה צעדים קדימה.
רחלי מגלה שמשה דווקא מחושב, ושוקל את צעדיו הכלכליים, אך משקיע יותר משקל בצד שלו בנדנדה כדי להחזיר את הבית לאיזון ולהביא נינוחות והרגשה של שפע.
כשמדברים על הדברים בצורה מכובדת, מוצאים שהפערים קטנים יותר ויש לנו יותר נכונות להתקרב אחד לקראת השני. זה בעצם הבסיס של הפערים והצד היפה שלהם. שמקרב ומאחד.
פערי הזמנים של מענדי ומושקי
מענדי נולד לעמל. המשגיח בישיבה היה טופח על כתפו בחיבה ואומר ‘מענדי מעורר את השחר’. הוא היה פותח את הזאל כל בוקר בלי לפספס.
גם אחרי החתונה, ב5 ורבע הוא כבר במקווה אחרי קפה ועוגה, ב7 הוא כבר בבית, מכין את הילדים בזריזות ולוקח אותם. הוא מתוקתק ולא יודע עצלות מהי.
ומושקי.. מושקי תמיד אהבה לישון, לנוח על הספה באמצע היום ולרפרף בסטטוסים תוך כדי נשנוש. מסגרות ושעות קשוחות תמיד העיקו לה. רק לעבודה היא עושה מאמץ להגיע ‘אפס אפס’ כל עוד נשימתה באפה, אבל בימים כתיקונם, כשאין עבודה, לימודים, או גורם מעיק אחר, 9 היא השעה האהובה עליה לפתיחת היום.
מענדי רואה וחורק שיניים. ‘למה את צריכה לאחר עם הילדה לרופא? למה?! למה לא תצאי רבע שעה לפני?’ ובכלל, למה היא צריכה ללכת לישון ב1 בלילה אחרי פטפוט עם חברות, מה רע בקצת סדר בחיים?
קשה למענדי. הוא לא מרגיש טוב עם זה שהוא צריך להזכיר לפעמים למושקי להספיק ענין זה או אחר. זה גם קשה למושקי, היא מרגישה כמו תלמידת תיכון סוררת, היקיות חונקת אותה וחוסמת לה את המרחב. זו עילה למריבה.
מדברים. חוץ מזה שמענדי ומושקי יגלו הבדלים לא רק בדעות אלא גם בסגנון, הם יגלו שבשרש – בבסיס ההתנהגות – עומד סגנון שיש לו גם הרבה מעלות.
עם יד על הלב, ואחרי הידברות וניקוי התחושות השליליות, מושקי תגיד על מענדי, שעם כל הקיבעון, הסדר שלו נותן יציבות לבית. מענדי יגיד על מושקי, שעם כל חוסר האחריות והשאנטיות, האישיות הרגועה והשלווה שלה נותנת רוגע ושלווה לבית.
הסתכלות כוללת וחיובית
בבסיס ה’בעיה’ והשוני, עומדת אישיות שונה, שגם מעניקה המון טוב. מבחינה פנימית קבלית, וגם להבדיל פסיכולוגית, אנשים מחפשים, באופן תת מודע, את המשלים שלהם, את השונה לבן זוג.
כלכלה ותקציב, קבלת החלטות וחינוך הם נושאים שאצל זוגות רבים נתפסים באופן שונה וזה מבורך, כי אנחנו מחפשים לא את הדומה לנו, כי אז נשתעמם ולא נצליח להתבסס ולהתרחב, אלא דווקא את האדם המשלים, שיתן זווית נוספת, שיאזן אותנו ויחד איתו הילדים שלנו יוכלו לקבל תמונה מלאה של החיים.
- רגע, מה דעתך?
פעמים רבות, אנשים ניגשים לדיון זוגי עם הרבה אמוציות וביקורת על דעתו של בן הזוג, אך בלי להבין קודם מה הם עצמם חושבים בנושא. רגע, ומה אתה חושב? הם יתחילו לגמגם.שלב ראשון הוא גיבוש דעה.
לעיתים, כשנגבש את עצמנו, נגלה שהדעה מאוד מדויקת וספציפית ולעיתים נגלה שגם בתוכנו אין שחור ולבן ויש מקום לבזבוזים למשל – במקרה של משה ורחלי, או לאיחורים אופנתיים – במקרה של מענדי ומושקי.
לגבש דעה עצמית זה לא לקבע ולהתבצר בה, כי אנחנו מצפים שאחרי הדיון נעשה משהו עם הדעות שלנו, אך ראשית נדרש שתהיה דעהכדי שבהמשך נוכל לבחור אם לעמוד עליה או לוותר עליה.
לפעמים יש איזו מחשבה שאנשים חסרי דעה קל להם יותר להתחבר עם הזולת, כי הם גמישים, אבל זה לא נכון.
דווקא אנשים שיש להם דעה ברורה ונהירה בנוגע לדברים משמעותיים בחיים הם בעלי בטחון מספיק כדי לעמוד על דעתם או לוותר עליה מבלי שזה יפריע לחיבור. בלי שהם יאלצו לשבור את הכלים.
- זה אני או ‘הבית’
האם הדעה שלי צריכה להשאר רק כלפי עצמי או שחשוב לי שהיא גם תונהג בבית? או, האם התנהגות שונה של בן הזוג מאיימת על הבית?
לפעמים אנחנו מגיעים עם דעה מאוד מגובשת, אבל פתאום מבינים שלא יפריע לך אם בן הזוג יתנהג בצורה אחרת. למה זה אמור להפריע?
חלק מגיבוש הדעה הוא לשאול את עצמנו, האם מפריע שבן הזוג מתנהג או חושב אחרת?
האם רחלי תוכל להרגיש טוב עם הפזרנות של משה? אולי אם רק יגדירו סכום לבזבוזים, לא יפריע לרחלי השוני המחשבתי.
אך יש מקרים שבן הזוג מצפה מהצד השני, כהורה לילדים וכשותף מלא בבית, ליישר קו בדברים הקשורים לאווירת הבית ולחינוך הילדים. וגם זה, צריך לבוא מתוך מקום מגובש ורגוע.
כלל אצבע:
לא כשאתם רעבים
לא נוכל להתייחס, לדבר ולנסות לגשר על פערים מתוך מקום של כעס או פחד וחרדה.
גם לא במצב של עייפות, רעב, כעסים או חוסר שביעות רצון עצמי וסביבתי.
זה פשוט לא ילך. כי זווית ההסתכלות מאבדת פרופורציה ומגדילה מאוד את הבעיה והסיכונים.
בזמן חווית הפער, הקושי והתסכול זה הזמן שלנו לומר, תאכל/י משהו, תנוח/י, ‘נדבר על זה בזמן יותר טוב’.
מה הפער שלכם? שילחו לי בצורה אנונימית ואשמח להתייחס
